תודה רבה אדוני היושב-ראש. אני קצין במילואים וכעת מפקד בחטיבה 16. אני כבר אחרי קרוב ל-400 ימי מילואים. בדיוק זה עתה סיימנו את הסבב. שמחנו על חזרתו של רן גואילי שזאת פעילות שהחטיבה שלנו תכננה. לצערנו לא אושרה לפני חודש אבל אושרה היום. אני אומר את זה עם כל הכבוד אבל אני מרגיש שיש כאן איזושהי יריקה בפנים, לבוא ולנופף בדגל שהוא כל כך חשוב. כשהחטופים היו בעזה, בגלל זה אנחנו היינו שם ונלחמנו. הצעת החוק הזאת לא נותנת לנו שום אופק. אני לא יודע מתי אני אסיים לעשות את המילואים שלי, שליש מהחיים של הבן שלי שהוא בן שלוש לא הייתי בבית. דיברה קודם חברת הכנסת, ובצדק, על הנושא של ההרטבה בלילה וזאת לא אגדה. כאשר אנחנו יושבים במילואים ויש לנו קצת זמן לדבר, על זה מדברים. ההוא מספר על הבן שלו שלא רוצה ללכת לגן וההוא מדבר על זה שהוא מתחיל להרביץ. אלה דברים שאנחנו חווים.
כולנו, רוב אנשי המילואים שמשרתים איתי, מילואימניקים בני מילואימניקים שאין להם ... האחד על השני. השאלה עד איפה זה יכול לקרות. מה המחיר שאני צריך לשלם. דרך אגב בשנה שעברה נאמר לנו שנעשה רק 75 ימי מילואים. מורכב. אני יכול לבלוע את הגלולה הזאת כי אני מבין את החשיבות. עשיתי 150 ימים. איזה עתיד יהיה לנו עם הצעת החוק הזאת? אני לא רואה איך זה קורה, לא בעוד שנה ולא בעוד שנתיים. החשש שלי – ושמעתי שכבר דיברו על זה כאן - מפני מה שקרה באוגדה 98 שאמרה שלא יכולים, שאין לה כוח אדם. אני לא יודע אם אתם יודעים אבל אחרי כל סבב לחימה יש דבר שנקרא ימי עיבוד. לימי עיבוד מגיעים, מביאים את האנשים שלנו, את הקצינים, גם מעבדים את החווית ואת האירועים שעברנו וגם שופכים את הלב. אנחנו עשינו את זה בשבוע שעבר ורוב הדברים שנאמרו שם היו שמה שמטריד אנשים ומה שימנע מהם להגיע בפעם הבאה למילואים – ואגב, כבר אמרו לנו שהם בספטמבר – זה מה שקורה בוועדה הזאת. משתמשים בנו כאיזשהו כלי שאין לו גבול.
זה לא יהיה בהצהרה פומפוזית והיחידה שלנו לא תבוא ותגיד שאנחנו לא יכולים יותר ואנחנו עוזבים הכול אבל זה קורה טיפין טיפין. אני רואה איך אנשים נתנו מאות ימי מילואים לאט לאט נשחקים, הם לא מצליחים להגיע וחווים רגשות אשם בגלל שהם לא יכולים להגיע יותר אחרי ששירתו מאות ימי מילואים.
אם כן, לאן נגיע? אנחנו מחכים ששוב יקרה לנו משהו כמו ה-7 באוקטובר? כנראה שכאן, כמו באירוע הקודם, אף אחד לא ייקח עליו אחריות. אמרו לי שלא יקשיבו לי כאן אבל אמרתי שאני בכל זאת אומר את הדברים כי אני את שלי רוצה להגיד. נוי, אחד הקצינים ביחידה שלנו, יאמר גם הוא את הדברים. אני חושב שמה שיהיה כאן, זאת תהיה בכייה לדורות דווקא בעת הזאת. יש לנו כל כך הרבה חזיתות, אני מניח שכנראה בעוד ארבעה ימים יקפיצו אותנו שוב, אז איפה הסוף? אני באמת שואל. אני לא יודע איפה זה ייגמר. אנחנו אמורים לוותר על המשפחה שלנו, על העבודה שלנו? מה מצפים מאיתנו לעשות?
דברי דובר/ת #240 | 476 מילים